שלום וברוכים הבאים
נולדתי באופן רישמי ב- 1970 ,ללא שום נטיות לציור כתיבה או משהו יצירתי אחר.
אם משהו בכלל,אז אהבתי להתבונן באנשים ובדרך בה הם מביעים את עצמם.
בגוף,במילים ובהבעות הפנים.
גדלתי ביקנעם, כשיקנעם עוד היתה עיירה קטנה על הגבעה, וחיפה היתה העיר הגדולה.
היום אני גרה בחיפה,ובעיני היא כבר לא כל-כך גדולה,אולי בגלל שגדלתי.
.מאז 1970 נולדתי עוד כמה פעמים
פעם ראשונה כשפגשתי את אודי, בן הזוג שלי, החבר שלי, אבא של ילדינו.
באותו זמן התחלתי לעבוד בזכוכית,
ולעשות אהילים, מראות, קופסאות ועוד כל מיני דברים בטכניקה שנקראת טיפאני.
פעם שניה, כשניתן, הבן הבכור שלנו נכווה קשה.
הרגשתי שאני יולדת אותו שוב ונולדת שוב מחדש.
ופעם נוספת,כשהחלטתי לצייר ולהתחייב לציור כעיסוק לכל החיים.
כשהתחלתי לצייר, ראיית העולם שלי השתנתה.
התחלתי לתרגם את עולמי לאור וצל לצבע ולפרספקטיבה,וזה גרם לשינוי במימדי חיי.
אף פעם לא למדתי ציור במובן המקובל, אבל קטפתי מפה ומשם את הדרך לדעת.
היתה לי שכנה ששמה מיה שלימדה אותי את הצעדים הראשונים,
ולקחתי שיעור אצל מורה נהדרת בשם ריטה כץ.
למדתי הרבה על תורת הצבע בחנות יצירה ואמנות, בה אני עובדת.
ובעיקר לימדו אותי הציורים.
בזמן שאני מציירת מעסיקים הציורים חלק גדול מהחושים שלי.
אני מציירת אותם בעיני רוחי, ואז הלכה למעשה על הקנווס,
ומנהלת דיאלוג אמיתי עם האובייקטים.
כשאני מסיימת ציור וחותמת עליו,אני מתקשה למצוא קשר ביננו.
מהרגע שבו הציור חתום הוא כבר לא שייך אלי.
והיכולת לראות ציור שציירתי תלוי על הקיר ומוגמר,
לימדה אותי שאין דבר כזה שנקרא כישרון- אולי יש נטיה קלה.
אבל מה שבטוח זה שיש רצון ויש אמונה.
והרצון הוא מלפני האלוהים.
יצירת אהילים לא רחוקה מאוד מציור,
גם פה יש התעסקות באור וצל רק שבתלת מימד.
הניסיון שיש לי עם הזכוכיות עוזר לי להבין איך לנצל באופן מקסימלי,
את הצבעוניות והגמישות של החוט,
ואיך ליצור טקסטורות מעניינות על הקירות, וזוהי יצירה מרתקת.
אפילו בתרגום פילוסופי, מאז ומעולם התעסקו החיים באור, השמש מהווה גורם קיומי בחיים,
ובלעדיה הם לא ייתכנו.
הנסיון להאהיל על האור באופן שיחמיא לו,
ועם זאת לא יסתיר אותו מפתח את הדימיון ומרתק אותי בכל אהיל מחדש .